הסיפור של יהב

פגשתי אותו ברמזור.  שחום, תמיר וזריז, הוא קרא אלי: "אתה רוצה לבוא לטיול 
ווספות?"
לאחר רגע של היסוס עניתי לו:"כן, מתי?"
בתגובה לשאלתי, הטיל לזרועותיי מחצית מערמת העלונים שבידיו, וצעק מעל 
לשאגת צינור המפלט שלו: "אז תחלק!"
-"מה? איך?"
אך אורו של הרמזור התחלף לירוק,  ואני דהרתי בעקבות רעמת השיער משולחת 
הרסן המתבדרת ברוח. ברמזור הבא הדבקנו אופנוען נוסף. הבחור משך בזריזות את 
רצועת תיק הצד של האופנוען, ותחב שני עלונים תחתיה.  "הבנת?"
על הכביש לא נותר דבר פרט לעשן שחור.

לא הייתה פינה בארץ, לא היה  שביל 4X4 אחד, שהענתיקה שלי לא חרשה 
בעקבותיו של יהב. מדוייק יותר יהיה לומר, בעקבותיה של הבחורה התורנית שאחזה במותניו, 
מגניבה מדי פעם את ידה מחוץ לכיס מעיל העור הנצחי שלו, ואל תוך הרוכסן. חברתי דאז לא 
הבינה מה אני מוצא באבק המדברי הזה.  אני הייתי משאיר אותה בבית, ומעריץ את אספקת 
הבנות הבלתי נדלית שלו.  מדהים אילו נשים יוצא לנער שליח להכיר. מעולם לא הספקתי לשאול 
אודות נסיבות היכרותם. הן התחלפו מהר מדי.

כל זה היה לפני שאבא שלו מת.

לאבא שלו היה בית דפוס קטן וכושל בעיר התחתית של חיפה. ביום שקדם למותו, הספיק אביו 
להכריז על פשיטת רגל ולהתלונן על בעיות עיכול. התקף הלב שאחז בו בלילה הפתיע את כולם 
פרט לקלרה, השכנה משמאל, שאמרה שתמיד צרבת מעידה על התקף לב ממשמש ובא. 
וכמובן רוזה, השכנה מימין, שאמרה: "עם כמה שהוא לקח ללב את העסק, לא פלא 
שהוא הלך ככה". כשאבא של יהב נפטר, הוא השאיר לאמא שלו, המטופלת בחמישה נערים 
מתבגרים, כמה קופות גמל ועסק בע"מ עם חוב של רבע מיליון שקל.

הנושים התדפקו על הדלת. הגברים שנהגו לשבת על המרפסת שלהם ולעשן, הגברים ששיבחו את 
המעמולים שלה, חזרו עכשיו, משחרים לטרף. הם הציגו חשבונות שלא נפרעו, חתומים בחתימת 
ידו המסולסלת של בעלה, ושם המשפחה מתנוסס בגאון על הניר המקומט. הם הראו המחאות 
מוכתמות, שמועד פירעונן עבר מזמן, ודיברו על דמויות מן השוק האפור. הם הזכירו את ששון, 
שעד לאותו יום שמעה את שמו במעומעם בלבד. בעלה נהג לסגור את דלת המרפסת כששמות 
כאלה עלו. "הילדים לא צריכים לדעת הכל, רוחמה" היה אומר לה, וחוסך גם ממנה את המילים 
הקשות.

שם המשפחה הוכתם והיא לא יכלה לשאת זאת, היא פרעה את החשבונות עד אחד, אף כי 
החובות היו של "אות ודף בע"מ"  בלבד. מבחינתה, שלש האותיות הקסומות לא הקנו פטור 
מעמידה בהתחייבויותיו של בעלה. כשסגרה את הדלת מאחורי אחרון הנושים, לא נותר לה דבר 
לכלכל בו את ילדיה. היא סקרה את המקרר,  וחיפשה דבר מה לארוחת הצהרים.

 בילדותה, הייתה שואלת את אמה בכל יום מה יש לאכול. אמה הייתה עונה: "סלימאני בג'אג'". 
רעל בעוף. אם תיתן תשובה כזו לילדיה היום, יהיה זה לעג לרש.  נגרר של חב"ד חנה בפינת 
הרחוב. יום יום הייתה עוברת על פניו, מברכת את השם על כך שאינה נזקקת להם. מדי פעם, 
כשהיה, היתה משאירה מוצר מזון זה או אחר בעגלתם, בהיחבא. היא ידעה מה המוצא הפשוט, 
אך הכלימה הלהיטה את לחייה.

יהב לקח את המשימה על כתפיו, בקלילותו האופיינית. הוא השכיר את דירת החדר שלו, ששכנה 
מעל כביש ראשי בהדר, ועבר לגור בבית הדפוס. הוא קשר קשרים, שכנע ודחף. הוא לא ישן ולא 
משך משכורת. משך עשר שנים חי על אורז ומרגרינה, עד שהצליח לייצב את העסק.

מעולם לא הבנתי איך הצליח לחיות כך. תמיד עם חיוך על שפתיו. המתח וכובד האחריות לא 
ניכרו בו מעולם. אחר היה מתייאש, במקומו. אחר היה מפרק את העסק וממשיך לעבוד בנער 
שליח. אך יהב, באגביות מופגנת, שיחק את המשחק שאני הייתי חושש לשחק. שיחק אותו נגד 
הבית, בקוביות מזויפות. עם זאת, היו רגעים בהם ניתנה לי הזכות להסיט את הפרגוד ולהציץ אל 
תוך נפשו פנימה. 

כשיהב היה יוצא לרקוד, הייתה זו חוויה לכל רואיו. מעולם לא שילם על כך: הוא הכיר את כל 
אנשי המפתח מעסקיו. קוסמטיקאית שעשה לה עלונים הייתה מאפרת אותו, קו דק סביב 
לעיניים, נוצצים על הרקות ובשערו.  בשוק קנה חולצה נשים צמודה, שהייתה תחת השלט 
"מבצה 19". טיפת שומן לא נותרה עליו.

כשיהב היה עולה על רחבת הריקודים, היה מתפנה מעגל סביבו. ליהב זה לא היה אכפת. יהב 
התעלם מכל העולם ברגע ששמע מוסיקה. הוא היה מקפץ עוד לפני שהיינו נכנסים למועדון, 
וברגע שיכול, היה עולה על הרחבה, מתמכר לבאסים,  ורוקד, רוקד, רוקד…