השמלה

שמלת ערב נוצצת בעלת שובל ארוך, שראתה בחלון הראווה. זה לא לנערות, אמה אמרה לה.
 לא, גם לא לנשף סיום התיכון. לא עזרו הטענות והמענות. כל ילדותה רצתה חולצה עם
כיסים, אשר בה הכל תשים, כמו בשיר. וגם אז אמרה אמה: זה לא לילדות קטנות. זה
לילדים, שיש להם מסמרים חלודים בכיסים, גוגואים וגולות. 

יום אחר יום היתה עוברת ליד חלון הראווה בדרכה לבית הספר. יום אחר יום הייתה עוצרת לרגע,
 מתבוננת, מדמיינת. לאשה האמיתית, שתקנה את השמלה, יהיו וודאי 
 מגפונים כסופים. היא בוודאי גרה בבית גדול, על קרקע פרטית, ויש לה ברכה קטנה בחצר.
 שמה יכול להיות... שרונה. כן, שרונה מן הבית הגדול. או אולי אין לה בריכה, אבל יש לה
 שלושה ילדים ואומנת. היא עשתה דיאטה אחרי הלידה של האחרון, ועכשיו היא כבר נכנסת חזרה
 לשמלות של נעוריה. אחרי שהתופרת הפרטית הרחיבה אותן בלי שדיברו על כך, כמובן.
 את החשבון
*הזה*, הבעל שילם. מאחורי גבה. מין הסכמה שבשתיקה.

עד שיום אחד כיסה את חלון הראווה סרט רחב, אשר הודיע בחגיגיות לכל העוברות ושבות כי
 מכירת סוף העונה החלה. מחירה של השמלה היה סביר עתה, אך אף אשה אמיתית עדיין לא קנתה אותה.

כל יום חיכתה נועה בחרדה לראות, האם תמתין לה השמלה בחלון, עד שהחליטה לרוקן את קופת החסכון שלה
 ולעשות מעשה. היא ידעה שיהיה לכך מחיר, אשר יתבטא בריתוק ככל הנראה. הן אמה אמרה שהשמלה
 אינה מיועדת לנערות. אך היא לא יכלה לשאת עוד את חוסר הוודאות. עד שהגיעה לחנות,
היה כבר הבשר אשר סביב ציפורניה כסוס עד זוב דם. הן אשה אמיתית אינה משחיתה את
ציפורניה.

 ברגליים כושלות חצתה את
 מפתן האבן הסדוק והצביעה אחורנית לעומת חלון הראווה החשוך. היא ניסתה לזקוף את
גווה, להראות גבוהה יותר, 
בעודה שומרת אך בקושי של שווי משקל במרומי נעלי העקב אשר שלפה בחשאי מארון
הנעליים של אמה. בבטחון עצמי מזוייף אמרה בקול רם מדי:

-"אני רוצה למדוד את השמלה הכחולה."

-"את השמלה הכחולה? אבל ילדה, מכרנו אותה כבר! את לא רואה שהיא לא בחלון?"