לשימוש אישי

אמסטרדם. עיר הפרחים. עיר שבה בנות התשחורת עוטות את לבושן הלאומי, את 
פאותיהן הנוכריות בהירות השיער, מנערות צמותיהן הארוכות, ויוצאות לוולנדאם, 
למכור לתיירים קבקבי עץ שיתרונותיהם הבריאותיים אינם מוטלים בספק (כך 
מצהירה התווית).

כן, בדיוק לאותה אמסטרדם נסע רון. לבד. הסתדר לו, וזה היה בעצם בדרך בין 
טיסות מהעבודה, והוא נתן לעצמו אלף ואחד תירוצים אחרים כשניסה להבין מדוע 
הוא לבד באמסטרדם. לא שהוא לא מסוגל להיות לבד. מאז ומעולם היווה רון את 
החברה הכי טובה בה יכול היה להימצא. ככה זה כשאתה לבד בתוך הראש של 
עצמך. (הראו לי אדם שאינו לבד בתוך הראש של עצמו, ואראה לכם אדם הסובל 
מפיצול אישיות).

לאחר ארוחת הבוקר הקונטיננטלית החל רון לתור את העיר. הוא חצה גשרונים 
לאין ספור, והביט בבוז בלתי מוסתר בתיירים הלכודים בסירות השטוחות, מרובות 
החלונות. הוא צעד על פני רחובות שלמים, כשאינו מתפעל מאף צריח מחודד, מאף 
תעלה פסטורלית. אפילו הקתדרלה הצופה על האגם, שגדותיו המוריקות קרצו לכל 
תושב בעיר, לא העלתה חיוך של אושר על פניו.

בכל החדשים האחרונים, כשתכנן נסיעה לאמסטרדם, היה לו ברור שהוא נוסע עם 
נעמה. היא הייתה חלק כל כך מוחשי מחייו, אך היה לו ברור שעלו לעקור אותה. 
ומה טוב מאשר להתאהב מחדש?

רון פסע סביב ככר הדאם, מצליף בעצמו ללא רחם. אומר לעצמו:
-רון.

ומשיב לעצמו:
-מה?

-תמיד ידעת איך לבחור אותן, נכון? תמיד המשולש האסור? אין לך מספיק צרות 
עם נעמה, שאתה צריך להתאהב גם במישהי בלתי מושגת בעליל? למה אתה עושה 
את זה לעצמך?

לא תמיד היו לרון תשובות כשדיבר לעצמו. הוא אפילו לא העז לנקוב בשמה. X. די 
לקרוא לה X, פן יפלוט את שמה בחלום הלילה, חלום מתוק שכולו בלהות.

-אתה יודע שלא תוכל לגעת בה, נכון? לעולם לא.

-כן, אני יודע. אבל אני יכול לפנטז, נכון?

רגליו נשאו אותו אל רחוב החלונות האדומים. נשים הציעו את מרכולתן, והוא בחן 
את הסחורה בעיון, חסר בושה. בין הנשים מצא גם גברים שחמדו את כספו. חנויות 
אביזרי המין שהוא ונעמה…

-באמת, איבדת את כל הנימוסים שלך? אתה לא יודע שמקדימים את הגברת לאדון? 
שמקדימים את האחר על חשבונך? אתה לא יודע שאתה חייב להיות תמיד אחרון?

-אני לא רוצה להיות תמיד אחרון! אני רוצה לדאוג לעצמי לשם שינוי. נמאס לי 
להיות חביב. הגיע הזמן להיות גס רוח!

חנויות אביזרי המין שנעמה והוא היו אמורים "לעשות שופינג" בהן, לכשייסעו יחד 
לאמסטרדם, באותה נסיעה מיתולוגית שלעולם לא תמומש.

-לו ידעה נעמה שאינך מתכוון לשוב אליה, היית חוטף עכשיו. אתה יודע שהיא 
זקוקה לך.

-כן, אבל מה על החיים *שלי*?

הוא נכנס לחנות מרווחת יחסית, שטיח מקיר לקיר, מוזיקה של בטהובן.

-זאת דרך למכור אביזרי מין?

-אולי היא מיועדת לאנשים כמוך?

נערה חטובה, שחרחורת ושופעת חזה, ניגשה לשרת אותו כשהיא מתחככת בו קלות 
בעוברה.

-“May I help you, sir?”

-סוף כל סוף מישהו מדבר אליך, וזה לא אתה. נו, תענה לה כבר.

-אני רוצה להודות לה. להודות לה על כך שהיא שם. זה לא יכול להיות משהו בוטה 
מדי. מצד שני, היא תאהב את זה בוטה.

-נו, הבחורה מחכה. נדבקה לך הלשון לחך? נאלמת דום? מה קורה אתך?

-אני רוצה משהו לשימוש אישי של אשה. אני לא אהיה אתה, אבל אני רוצה לענג 
אותה. אני רוצה שהיא תגמור "בשלט רחוק". אני לא צריך לדעת כשהיא גומרת, 
אבל זה צריך להיות מספיק מפתה כדי שאדע שהיא לא תתאפק, אלא תשתמש בזה 
בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכה. אני רוצה שאחרי שאתן לה את זה, היא 
תחליט שהיא פותחת את העטיפה רק בבית, אבל תישבר בחצי הדרך ותיקרע את 
נייר האריזה הדק בעודה נוהגת. אני רוצה משהו מיוחד. אני רוצה שהיא תפנטז עלי 
כשהיא נוגעת בעצמה. אני רוצה לפנות לכל החושים שלה בו זמנית. משהו עם ריח 
דומיננטי, משהו יפה שתוכל להביט בו, משהו שיגרה אותה עד כדי טירוף.

-“Sir, do you speak English?”

-“Yes, of course. I am sorry. May I have that Blue-berry flavored heating lotion, please?”

כשעבר שוב בכיכר הדאם, בדרכו חזרה למלון, ראה את החצי השני של מתנתו. ורד 
ורוד, פתוח בדיוק במידה הנכונה, על קוציו ועליו. מושלם עד לפרט האחרון. לולי 
ידע ש"שושן" היא מילה השמורה לפרח אחר לחלוטין, היה קורא לו שושנה. ה- 
“One Perfect Rose" של דורותי פארקר לא יכול היה להתעלות מעליו. הוא ציפה 
לאגל טל זוהר שינוח על עלי הכותרת, וכמעט הופתע מכך שלא היה לו ריח.

-נו, למה אתה מצפה מפרח מלאכותי? באמת!

הוא הכניס את הורד בזהירות לשקית חסרת הזיהוי שנתנה לו הנערה בחנות.

רון השלים את החוש החסר.