חצות

	עורו השחור הבוהק מתוח על פני שריריו הבולטים.כל תנועה של גופו מדגישה אותם יותר,
	ואור פנס הרחוב משתקף בירכיו. אצילות הילוכו מתחלפת באחת בזריזות,
	בפונקציונליות. הוא יורד לכביש, ואז אני מבחינה בו. עיניו בורקות,
	מביטות בי במבט מקובע זרחני, כאילו אני הדבר החשוב ביותר בעולם באותו רגע.
	
	ואכן כך הוא.
	
	אני מתקדמת לעברו. אני לא אפגע. אני מהירה, מחושלת וחזקה. ראיתי כמוהו לאלפים, אך
	בכל זאת הוא מיוחד בעיני. האחרים היו סתם.

	צווארו משתלח קדימה, שערו מוחלק לאחור. המראה המלוקק. עם כל שניה שעוברת, הוא תופס
	יותר מקום בשדה הראייה שלי. הוא נמצא בכל מקום. תרחישים עתידיים של מיקומו
	ממלאים את ראשי לעייפה, אך הוא משנה את מהירותו ללא הפסק, ועמה משתנה גם 
	האקסטרפולצייה שאני מבצעת.
	
	צריך להמציא מחשב מיוחד רק בשביל זה.
	
	הוא מתחיל לחצות משמאל, ואני סוטה ימינה ומאיצה כדי להספיק לעבור לפניו. הוא מאיץ,
	ואני רואה שאם נמשיך שנינו בקצב הזה, אפגע בו בוודאות. ברכב שמאחורי סבור
	וודאי ששיכור נוהג ברכב שלפניו. אני לא מספיקה להביט במראה, ומייחלת בליבי
	שהנהג מאחורי איטי דיו כדי שלא יפריע לו חיתוך הנתיבים הפראי שאני מבצעת.
	

	הוא מאיץ עוד יותר, מבטו מקובע על פנסי בנחישות הגובלת בטירוף, נצוצות אור מתחלפים
	באוויר הלילה הקר. אני עוקפת אותו משמאל, בולמת לסירוגין. צלילם של 
	הצמיגים על האספלט מעיד על סימן שחור וארוך שיפאר את אזור התעשייה מחר 
	בבוקר. הוא מעניק לי מבט ממושך של הקלה ונעלם בין המוסכים.
	
	ואולי זו בכלל הייתה חתולה שחורה.