מאדאם אוחנה

על אף קומתי הנמוכה, נאלצתי להרכין את ראשי כדי שאוכל לעבור בדלת. צבעו הירוק
 המתקלף של הקיר לשמאלי התנגש בצבעו האדום המזוהם של הקיר שלימיני. שניהם הוארו
 בנגוהות נברשת הקריסטלים הענקית, שתלתה מעל לשולחן המעוטר שבסלון.

-"לא רואים יותר כאלה היום, נכון בובה?", חרק קולה של הזקנה.

-"כן, נכון", עניתי בקול, וחשבתי לעצמי: "כמובן, אם לא סופרים את השולחן בסלון
 של דודתי ואת..."

-"הדודה שלך מכרה את השולחן שלה בשוק הפשפשים לפני שבוע". מילותיה ניערו אותי חזרה 
אל המציאות. הזקנה הובילה אותי אל פינת הסלון, אל ספת עור מהוהה. מסכה פגאנית 
בהתה בעינה האחת בחלון, אשר קרץ אליה חזרה בשלוש עיניו הטובות. הרביעית סומאה
 בנייר אריזה חום.

-"הם לא מדברים לעתים קרובות".

הזקנה, מאדאם אוחנה, ישבה כבר בכורסה, וקירבה אליה את השולחן שלא רואים יותר היום.

-"לא פתחו לך אף פעם".

-"איש אחד על חוף הים קרא לי בכף היד. הוא אמר ש..."

-"בגיל שבע עשרה תברחי מהבית ותתחתני רק כדי לעצבן את האבא שלך. זה לא לפתוח.
 זה לא נחשב. בעד זה אנחנו צריכות עכשיו להשלים את כל מה שלא הספקת. נו."

כשהרמתי את ראשי מחבילת הקלפים שעל השולחן, הזקנה מוכת השגרון כבר עמדה מאחורי.

-"את יודעת שאני ממילא קוראת כל מה את חושבת, עזיזתי. אז למה את בכלל מנסה?
 יותר טוב תישבי פה."

לבני הבנין של חיי כיסו את השולחן שורות שורות, משמעותן גלויה לכל עין,
 אך אני עוד תועה בחשכה. הפניתי אליה מבט שואל, צמרמורת חולפת בגווי.

-"נו, עכשיו כבר פתחו לך, כפרה. עכשיו תילכי מפה".

-"אבל מה זה אומר?"

הזקנה התעלמה משאלתי. במקום, היא פיטמה מקטרת, הדליקה אותה כשגבה אלי,
 והסתובבה חזרה. מאדאם אוחנה פלטה עננת עשן לחלל החדר, והפנים שעל המקטרת נעצו
 בי מבט מרושע בעודי מנסה להתגבר על השיעול הזוחל, מוכר ובטוח, במעלה גרוני.

-"נו ילדה, אם את לא יודעת מה החיים שלך, אז שאני יגיד לך במקום? את רואה למה 
לא פתחו לך עד עכשיו? למה שאת לא יודעת לקרוא. ומי שיודע לקרוא לא צריך שיפתחו לו- הוא בעצמו הוא יודע. את לא צריכה ספר אם את כבר יודעת את התשובה ממי."

כנראה שמבטי הנבוך גירה אותה למשפט אחרון של מידע.

-"תשימי פה מאתיים שקל שאת יוצאת ממי, למה צדקה תציל ממוות".