לייזר

בכל יום דינה נוסעת הביתה דרך הצד הרע של העיר. אימא שלה לא אוהבת את זה, אבל אין
לה מילה בנדון. דינה קצת אוהבת את הסכנה, וקצת צריכה את הזמן שקיצור הדרך חוסך לה
בדרכה הביתה מהעבודה. קצת, היא לא אוהבת להודות בפני אחרים, היא אוהבת להתבונן
סביב. מבט אל תוך חיים של אנשים אחרים. חיים שלעולם לא יהיו חיים, כך היא מקווה.

בצד הרע של העיר החיים מתרחשים מבפנים החוצה. היא עוברת את שיחי השיטה אשר חוסמים
נתיב שלם של הכביש וחוצה קו לבן בגלל זה. היא מתבוננת בינות לפריקסטים ולקרוואנים,
 שחצץ צבעוני הובא במיוחד כדי לרפא את שביליהם הדואבים. עצי פיקוס יקרים, שניטעו 
בגיל מתקדם כדי לעמוד בנזקי הבנדיטים הקטנים, סותרים את אדום החצץ בירוקם העז.
פרויקט שיקום שכונות. השלט עצמו, זה שמכריז על ביצוע הפרויקט, מרוסס בספריי
שחור בגרפיטי מכוער. בארצות הברית לפחות הם יודעים לעשות גרפיטי אסתטי,
בין חבורת רחוב אחת למשנהה.

בין החלונות אפשר לראות כביסה תלויה. אפשר לדעת מתי החליפו סדינים, ומה הם לובשים
בלילה. כניסה ישירה אל חדר המיטות. בצד הטוב של העיר הכביסה עוברת ישירות למייבש,
גם בימי שרב. המזגן הן יפצה ממילא על החום המיותר שנפלט מן המייבש.

דרך הדלתות הפתוחות למחצה, להשיב מעט מחום הקיץ תחת גגות האסבסט והפח, אפשר לראות
איך נראים המטבחים, ואפילו פינת סלון מציצה. בשכונת הפריקסטים כל הדירות מתוכננות
אותו הדבר. כאן זה לא "בנה ביתך".

אם קוראת לבנה. "אליעזר, בוא הביתה! לייזר! לייזר'קה!". כאן לא מתקשרים לילדים
לטלפון הסלולרי. כאן צועקים מהחלון, כמו פעם. רק שלייזר הוא לא כמו כל הילדים.
מפגר בן ארבעים שחי עדיין עם אימא. מה יקרה כשאימא שלו תמות? טוב שאלו אינן
הדאגות שלה. בשביל זה יש עובדים סוציאליים.

אבל לא בכל יום דינה מאבדת את הבלמים. בירידה. בחושך. ברגע הראשון היא חושבת שהיא
חולמת. ואז היא מבינה שזה נכון. "אבל רק אתמול לקחו את האוטו לטיפול!" זה לא משנה
עכשיו. עכשיו צריך רק לצאת מזה. הרכב מאיץ יותר ויותר. מצחיק. בעבודה אומרים עליה
שהיא לא יודעת לשחרר את הבלמים לרגע. צריך להתרכז. היא נזכרת ששמעה שזה עוזר אם
מפנים את ההגה לצדדים. שזה מאט את הירידה. זה נכון בכלל? מי אמר את זה בעצם?

לאורו של הירח היא מנסה להפנות את הגלגלים לצדדים, להימנע מלדהור מטה בכיוון הירידה
התלולה של מה שהייתה פעם "גבעת הרקפות". לפני שנים, לפני שלקחו אותה, כבשו, הלבישו
 בשלמת בטון ומלט ושתלו פיקוסים סמליים. היא מנסה להתרכז, לא להכנס למהמורות.
 "הכביש הזה לא היה כל כך משובש אתמול". אבל הרכב מאיץ והיא מרגישה את האדרנלין זורם
בעורקיה. כל הסמפטומים מתחילים. הנה היד הרועדת, הנה ההתכווצויות בבטן. רק שעכשיו זה
 לא לפני דיון או מצגת. אי אפשר פשוט לברוח לשרותים, להפסיק את העולם. היד השניה
 תצטרך להחזיק את ההגה חזק יותר. וגם היד שרועדת. למה תמיד יד ימין רועדת?  

רק קצת, להאט את הרכב. לא להתנגש בשום דבר. שרק לא ירוץ ילד בלי בית לכביש פתאום. 
בידיים מתוחות וצוואר שלוח היא אוחזת בהגה. מנווטת את הכלי המסור שהיא מכירה כה 
הישר אל חוף מבטחים: חורבה ישנה. היא תתחכך בה ותנסה להאט. היא זקוקה לכל חושיה
לשם כך, אבל היא לא בטוחה שהם עומדים לה עדיין. 

ואז היא נזכרת- בלם היד! הוא עובד על מערכת שונה לגמרי, והיא לא ניסתה אותו כלל
! היא מושכת בחוזקה את הידית והרכב מגיב בסבוב פתאומי. המלה "צלחת" מזנקת לתודעתה.
מילה של החבר'ה. הם היו עושים צלחות בכוונה. אבל למה? כרגע, היא לא מסוגלת להבין
את ההנאה שבכך.

היא מתנגשת בחורבה בכל זאת, תאונה קלה. לא נורא, קצת נזק חיצוני. הביטוח של החברה
ממילא ישלם.גם המשקפיים התעקמו קצת.

דינה נושמת, יוצאת מהרכב. נועלת אותו. לא שזה משנה כאן.

כמה צעדים עוברים עד שהיא חוזרת לאיזון. האדרנלין זורם בעורקיה, הדם הולם ברקות.
רקות יכולות להתפוצץ? הפחד שרצה להשתלט עליה קודם, כאשר לא יכלה להרשות לעצמה 
לצאת מריכוז, משתלט עליה. היא נשענת על פיקוס צעיר כדי להחזיר את נשימתה לסדרה, 
ומבינה שהיא עכשיו בחורה בודדה, בצד הלא נכון של העיר. האנתרופולוגיה הופכת מציאות.

נעלי העקב שלה נושאות אותה דרך ערמות האשפה של המזבלה שבקצה השכונה. הריח הסמיך
והחריף, שלא הגיע אל אפה בתוך המכונית, כאשר כיוונה את המתג לסירקולציה פנימית,
מכה בכל עוז בנחיריה. את הרקפות שמבצבצות בין ערמות האשפה היא אינה רואה בחשכה.
לאור הירח היא מצליחה להבחין רק בערימת משקפיים, שבורים ועקומים, מוטלים בצד הדרך.

מדלתה של החורבה פעורת החלונות יוצא לעברה איש עטוף מעיל, שחוח מה.

-"לייזר, מה אתה עושה כאן? אמצע הלילה, אימא תדאג."

אליעזר מתקרב אליה, חיוכו שקט. עיני הדג שלו מבצבצות קמעה מעל למשקפי תחתיות 
בקבוק הערק שלו. הילדים מכנים אותו "צפרדע", נזכרה. הוא ממצמץ. עיניו מלוכלכות
בהפרשה צהובה.

-"אני לעשות לך ניתוח להסרת משקפיים", עונה לייזר, וסכין הקצבים החדה שבידו מבהיקה
 לאור הירח בהתקרבה אל עיניה של דינה.