היומן שלה
יומנה היה בולט מתיקה שלא כתמיד. מה כבר יש בו מעניין, בסך הכל הכל יומן פגישות
של עקרת בית. לקנות חלב, לקחת את החתול לתילוע. מתוך שעמום החל מציץ בו,
לראות מה תכין לארוחת הצהריים מחר.
"יום שלישי: לשכוח ללכת לשוק."
יום רביעי: ליסוע לשוק בקרבריג', כי שכחתי ללכת לשוק."
איזה מהלך מחשבה משונה. רק אשה יכולה לחשוב כל כך עקום. איך שהיא יודעת
כבר מעכשיו שהיא הולכת לשכוח ללכת לשוק. אבל הרי תמיד היא שוכחת משהו, זאתי. אפילו
חייה היו תלויים בכך, לא הייתה מסוגלת לזכור איזה עיתון אני מעדיף
לקרוא ביום שישי.
לפעמים אני חושב, למה אלוהים בזבז עליה מוח, היא ממילא לא משתמשת בו אף פעם.
שתגיד תודה שאני לקחתי אותה, למה שאחרת בחיים היא לא הייתה עושה מעצמה משהו.
כשאני לקחתי אותה מהמשפחה המלעונה שלה, אני הייתי ההזדמנות האחרונה שלה.
בלעדי היא הייתה נשארת רווקה זקנה בת עשרים ושלוש. מי היה לוקח אותה, מי?
"להגיד לנהג המונית לא ליסוע דרך מיין-רוד."
טיפשה. הרי מיין-רוד זו הדרך הטובה ביותר להגיע לשוק. אם כבר היא שכחה ללכת לשוק
הנודד כשהוא מגיע אלינו, אז לפחות שלא תעלה לי כל כך הרבה כסף במונית. בטח גם היא תתן לו תשר.
"לתת לנהג תשר, ולבקש ממנו שימתין למטה."
הנה, ידעתי. כמה פעמים אמרתי לה, שזו העבודה שלהם? העבודה שלה זה לכבס ולנקות,
ושלהם לנהוג . שנים, שנים שאני מנסה לחנך אותה. כמה מסבירים לה, היא לא מבינה.
הרי אם היא נותנת תשר לנהג, זה כאילו- כאילו שאני הייתי נותן תשר לה!
"לעלות למעלה לדבר עם הגברת. לשלם לה במזומן."
שוב פעם זאתי. מזומן זה פאסה, אני אומר לה. היום הכל עובד בשוטף פלוס שלושים,
מינימום. נתתי לה כרטיס אשראי, שלא תמשוך כל פעם כסף, שירד לי בפעם אחת
בסוף החודש. והיא? כל שבוע-
"תשמע אברם, הלכתי לשוק, אז משכתי כסף שובפ'ם. אתה לא כועס,
נכון אברם?".
לא מבינה. פשוט לדבר לקיר. ייאוש איתה. סטירה אחת בטח הייתה מסדרת
אותה יותר טוב מכל הפעמים שאני מנסה לדבר איתה.
"בדרך לשוק, לבקש מהנהג הנחמד שייקח אותי לשיפוצניק טוב וישר, שיסדר את המקלחת שם,
וירים לי טלפון כשהוא מסיים. לתת לו את המספר של הסלולרי."
מה לסדר? מה יש לסדר במקלחת? רק שנה שעברה עשינו רמונט לאמבטיה. כבר היא צריכה
לסדר? אני אקרע אותו! יוסי אינסטלטור גם כן, שנה לא מחזיק!
"להכין את המזוודות כך שברגע שהוא מתקשר אני עוזבת את הבית."
עוזבת את הבית?
אבל למה?