יום התשלום
דקל היה מאד מרוצה מעצמו. אחרי שנה של נסיונות תיאום, משחקים מסוכנים
והמתנה, הצליח למלא את חלקו בהתערבות. זו הייתה התערבות עדינה מאד, מלאת
יחסי אנוש נפתלים. והוא עשה זאת. עתה, חיכה כדי לקטוף את הפירות.
מכיוון שגר רחוק מחיפה, אמא שלו שכרה לו חדר במלון לא יקר, ממוקם באזור
הומה אדם. היא לא רצתה שיטריד את הנהג שלה באמצע הלילה- "תקרא לו
כשתרצה, אבל מה זה לילה במלון?", אמרה לו. דאגתה הכנה לבנה, אשר בו בזמן לא
הפריעה לה לדאוג לאנשים שלה, נגעה ללבו. הוא חיבק אותה, הרגיע אותה ונסע
קודם כל כדי להירשם במלון 'נשר'.
קרין, הבחורה הסקסית מדניה, עמדה להגיע כל רגע. אחרי שנה בה עמד עמה בקשר
תכוף כל כך באינטרנט, שנה בה נטף סקס מכל מילה שהקלידה, היה לדקל ברור
שהיא חייבת להיראות מצוין. דקל העביר יד בשערו, שביקר אצל שוקי זיקרי רק
שלשום, והצטער על כך שאחרי הטבילה בבריכה יראה מעט פחות ממושלם. קרין
לא הייתה בעלת משמעות עמוקה בשבילו, אבל פרס הוא פרס, ודקל נהנה מאז
ומעולם להשיג את שעמל עבורו.
הייתה אחת, שמוחו סירב בעקשנות להעלות את שמה לפניו, שהייתה לה משמעות.
אבל מאז שניסה לשכוח אותה זרמו מים רבים בכל נחל שהוא (בתנאי שהנחל
המדובר לא בארץ).
כדי להשלים את הרושם, הזמין דקל מחנות בעיר התחתית זר של סחלבים. אף על
פי שהפגישה ביניהם הייתה רק זכייה בהתערבות, והיא הייתה חייבת לו בכל מקרה,
הוא חש שקרין תרגיש טוב יותר אם תוכל לדמות בליבה שהוא מחזר אחריה.
הסחלבים המפוארים לא התאימו כל כך ללבוש הספורט-אלגנט שבחר, אבל אף
אחד לא יכול להיות מושלם. אפילו לא דקל.
דקל השתעשע במחשבה על כך שמוחו חכם יותר ממנו: מוחו יודע אילו פינות של
המציאות מכאיבות, בעוד הוא עצמו היה נכנס לאותן פינות אפילות יום וליל, לו רק
יכול היה. מין עינוי עצמי שכזה. בזיכרונו, אותה אחת הפכה להיות מושלמת יותר
מאשר הייתה אי פעם. הוא ידע שלא הייתה מושלמת מעולם, אך זה לא שינה דבר.
ייחודה לא היה בכישוריה או במראה. ייחודה היה בכך שהוא אהב אותה. ואם אתה
אוהב מישהי, היא הופכת להיות האידיאל. אתה משווה את כל האחרות אליה, היא
קנה המידה.
אם אתה אוהב מישהי באמת ובתמים אתה אפילו לא מגיע לשלב ההשוואה. אתה
לא נותן ניקוד לנערות אחרות, אתה לא מכין לך תיק של חלופות. וכשהיא עוזבת
בטריקת דלת, אתה נשאר לבד, מאזין לצליל התסיסה של הבשר הנכווה של לבך,
שהוחתם כמו פרה במערב הפרוע.
דקל ניער את עצמו ובחן את דמותו במראה, ששוליה החלו להיאכל ולאבד את
שקיפותם לפני שנים רבות. הוא לא בחן את הפרטים הקטנים. הוא ראה את הדמות
כולה. נדיר שאתה באמת רואה את עצמך כשאתה מתבונן במראה. בדרך כלל אתה
בוחן את טיב הגילוח, או את הפצעון החדש. אבל הוא ראה את עצמו במראה, הביט
לעצמו בעיניים, וניסה להכין את עצמו לבואה של קרין.
הוא ייחל בלבו שהיה מוותר על הפרס, שנשמע קסום במשך כל השנה האחרונה.
לפתע, כל מה שיכולה קרין להציע לו בערב אחד, ואפילו בלילה אחד, לא השתווה
בעיניו לשקיעה בהרהורים נוגים ומתוקים על … ההיא, ועל איך שזה היה.
פקידת הקבלה בעלת המבטא התימני התקשרה לחדר- "מר נתן, יש לך אורחת.
תרצה שאמסור לה את מספר החדר שלך?". ברקע שמע את קולו של הכלבויניק של
המלון-"ואורחת שנראית לא רע", ואת גערתה המהוסה של פקידת הקבלה.
-"לא, אל תטריחי אותה, אני ארד בעוד דקה".
דקל יישר שוב את שערו הסורר, נאנח עקב חוסר התוחלת שבמעשה, לקח את
הסחלבים ונעל את חדרו. בדרך סטר לעצמו ושינן-"קרין, אני פוגש את קרין. היא
סקסית, היא נראית לא רע לפי מה שאמר האיש הוולגרי הזה, אני עובד בשביל זה
כבר שנה". הוא צעד לתוך הלובי בנון-שאלאנטיות, מכיוון שלא הצליח לגרום לעצמו
להתרגש לקראת בואה של קרין. הוא לא ידע זאת, אך זה גרם לו להיראות אפילו
טוב יותר.
דקל ניגש אל הבחורה שליד דלפק הקבלה, ולא טרח אף להביט בה. הוא אילץ את
עצמו להביט בעיניה כשנתן לה את הפרחים.
האחת, ששמה הודחק כאפונה עמוק מתחת למצעי ליבו, הביטה חזרה אל תוך עיניו.
היא חייכה ודמעות נוצצות בזויות עיניה-"חזרתי. אני משקיעה כבר שנה כדי להגיע
לרגע הזה, ועכשיו…"
קולה נשבר, והוא ידע שהפעם היא אמיתית.