החתול של בן

בן מצא חתול. חתול מרוט, רטוב, קטן, כמעט בלי סיכוי לחיות, 
אבל עם הרבה אוויר בריאות.

"חתול קטן כזה לעולם לא ישרוד בלי אמא שלו", אמר נדב, שותפו לדירה. אבל נדב היה
סובלני בכל זאת, ובן הכין קופסת נעליים לחתול חסר הישע שלו. הוא חימם אותו
בבקבוקי תרופה קטנים, מלאי מים חמים, עטופים בגרביים כדי שלא יכווה. הוא שם מעליו
מנורת שולחן, ויצר חממה קטנה לגור. מדי שעתיים, הניק אותו בתמיסה שאמו, אחות
במקצועה, עזרה לו להכין.

בן לא רצה חתול ברצינות, הוא רק אמר שהוא רוצה. אבל כאשר נקרה לדרכו חתלתול קטן,
הוא לא יכול היה להתאפק. החתול היה זקוק לו. "ציפציף קטן", היה קורא לו ברוך.
 כשלא שמע
את קולו, היה נוטש את שיעוריו והולך לחפשו. כשהיה רואה סרט, היה מתגעגע אליו
ומרים אותו אל חיקו.

בן לימד את החתול לבוא כשקוראים לו, ולעשות את צרכיו בארגז. הוא לימד אותו לאהוב
בחזרה, לדבר עברית, צרפתית ואנגלית. הוא לימד אותו לעבור על הדואר שלו,
ולפתח תוכנה חפשית.

הוא לימד אותו על תלות, על סימביוזה, על צורך ועל "ביחד". באמצעות כדור נייר, 
 הוא לימד אותו על האושר שבדברים הקטנים, על חדוות הרגע ועל חוסר דאגה.

הוא היה מאושר.